לאחר סיום הלחימה ישבה קבוצת צעירים וצעירות בקיבוץ ספר על הגבול הסורי. הם צפו בעצב ובכאב על המשק היפה אשר הושמד באש האויב ועל אדמה ספוגה בזיעת עמל ובדם לוחמים. עייפים, אך מלאי מרץ לקראת השיקום.

הם העריכו את הנזקים והתכוננו לעתיד – פיתוח ענף הדיג, החקלאות והתעשייה, עד שיום אחד קיבלו הודעה לפנות את המקום. הקיבוץ ייהפך לאזור מפורז! היו שהתנגדו, אבל רובם ידעו כי דבר לא יעזור. נתנו להם מקום במרכז הארץ, אך רוב הבחורים עזבו לצמיתות ולבלי שוב.

אני הייתי אחד מהם. לא רציתי לשנות את המקום, לכבוש אדמות או לחיות בקיבוץ, במיוחד לאחר התלאות שעברנו בקרבת הסורים. לכן החלטתי לארוז את מיטלטלי המעטים, עליתי על מכונית חולפת והגעתי לחיפה. כאן, ללא פרוטה בכיס, הלכתי לחפש עבודה, ומשם לנמל לעבוד עם אוניות.

עבודה חדשה ומעניינת היתה זו עבורי – פריקת מטענים וניקוי אוניות מעפילים. במשך העבודה פגשתי קבוצת אנשים שלא היכרתי עד כה, אנשי עמל משכבות שונות של אוכלוסיית הארץ - מומחים בעבודות נמל שונות, אנשי קיבוץ לשעבר ועולים חדשים.

נמל חיפה בתקופה ההיא סיפק עבורי מגוון חוויות. אוניות הגיעו ממרחקים ופירקו סחורות ואנשים. המזח הצר והקטן תמיד רחש ורקח בעירבובייה צבעונית, וליד שובר הגלים עמדו מספר אוניות מעפילים. אי סדר והרגשה של תחילת התארגנות שררו בכל מקום.

בתוך כל הקלחת הצבעונית הזו הגיעו אלי שמועות על הקמת צי של אוניות סוחר בעלות דגל ישראל, והן יופעלו על-ידי צוות של ישראלים. הרעיון נראה לי למדי, וחיפשתי אפשרויות להצטרף. מצאתי את משרדי החברה ליד הנמל, ולאחר המתנה ממושכת קיבל אותי פקיד ממושקף ושאל: 'נו, מה רצונך, בחור?' 'הייתי רוצה להצטרף לצי', עניתי. 'האם עבדת כבר בים?' 'לאו דווקא', השיבותי, 'אך עבדתי בדיג', והוספתי מייד, 'בחולה'. 'נו, זה אותו הדבר', היתה תשובתו.

כך קיבל אותי האיש כימאי ותיק ומנוסה: 'היכן היית עד כה? אנחנו מחפשים אנשים כמוך בנרות', ציין הממושקף. 'לחמתי בכל החזיתות, וזה כחודש אני עובד בנמל'. 'שמע נא, אני זקוק לטבח באונייה. האם לבשל אתה יודע?' 'איזה שאלה?! וכי ראית אי פעם קיבוצניק שמעולם לא עבד במטבח?' 'יוצא מן כלל!', שמח הפקיד ונתן לי פתק. נכנסתי לנמל ולאחר חיפושים נואשים מצאתי את הספינה – מפרשית בנויה מעץ עם מנוע עזר...

אנשי הצוות נראו לי זאבי ים ותיקים ומנוסים. הם היפנו אותי לקברניט הספינה. רב החובל, גבר בגיל העמידה עם כובע ימי לבן וסימני דרגות על מדיו, נראה לי כאדמירל צי אדיר מימדים. לאחר שהתייצבתי בפניו, הוא שלח אותי למטבח, ושם פגשתי יהודי, פליט צרפתי ממוצא פולני, אשר שפתו צרפתית מעורבת ביידיש. הוא דיבר ללא הרף על אוניות נוסעים בהן עבד, וכעת חלומו להפליג באונייה עם דגל ישראלי.

בכוחות משותפים הצלחנו לבשל סוגי מאכלים שהתאימו לתקופת החלוציות הימית. למזלנו הבחורים לא היו בררנים במיוחד לגבי מזונם, אולם בכל זאת, מדי פעם בפעם, בעקבות חוסר שביעות רצונם, עפה לה צלחת זו או אחרת לעבר המטבח ונחתה אי שם ברחבי התא. פעמים הייתי תוהה ביני לבין עצמי כיצד קרה שהיא לא נחתה במקרה על ראשו הקרח והמנצנץ של מלח זה או אחר. היו שם מספר קרחות בוהקות שניראו כמנחת מושלם לצלחות מעופפות.

וכך, במשך עבודתי בספינה, התוודעתי אט-אט לכל חברי הצוות. הקברניט, לשעבר מנופאי בנמל חיפה, קיבל את מינויו בעקבות הצהרתו שהיה נתב על נהר הדנובה בשנות נעוריו. החובל הראשון היה בחור בשנות השלושים לחייו. הוא היה ימאי מנוסה, החזיק את הספינה והצוות כראוי והיה חביב על כולם. הוא היה טוב בעבודות חבלים וימאות, קשוח בעבודה וגמיש ביחסי אנוש. המכונאי הראשי היה בחור יפה, פקיד בחברת החשמל, אולם הטיפול הבלעדי במכונה ושיפוצה היו נתונים לחסדיו של המכונאי הראשון, בחור צעיר אדום שיער, חרוץ בעבודה, שהבין את המקצוע בו עסק. המכונאי השני היה בחור חביב שאהב את מדיו.

כשבועיים לאחר הצטרפותי קיבלנו הוראה להפליג למרסיי ולהביא עולים לארץ ישראל. יום ההפלגה עבר על כולנו בהתרגשות רבה, בפרידה מההורים, מהמשפחה ומהחברים. באונייה היתה ארוחה חגיגית לחברי ההנהלה, הרמת כוסיות ואיחולים. בהיותי בחדר האוכל בין אנשים רמי מעלה שמעתי את אחד החברים שואל את המכונאי הראשי אם יש לו מספיק דלק להפלגה. התשובה היתה: 'ודאי, אפילו עד לאמריקה וחזרה'. אך לצערנו, מאוחר יותר, שילמנו בעד טעות זו באובדן הספינה.

כך, בבוקר סתווי יפה היתרנו חבלים ויצאנו לדרך. לאחר היציאה מהנמל החלה הספינה להיטלטל. תחילה בעדינות ואט-אט בתכיפות ובתדירות יתר. רוב 'זאבי הים הוותיקים' החווירו והסתחררו. מחלת הים היכתה בהם.

הייתי לבד במטבח והכנתי ארוחה, כי עמיתי הטבח שכב על הסיפון ונאנח, בהבטיחו לעצמו כי יותר לא תדרוך כף רגלו על ספינה. דבריו נגעו ללבי, ובעודי מהרהר בו תוך כדי קילוף תפוחי אדמה, החל התנור לזוז. תחילה רק בשקט, אך אט-אט ניתר ממקומו והחל לרדוף אחרי. ניסיתי לתפשו, אך לשווא. הוא בשלו. כך שיחקנו במשחק התופסת. מזלי היה שהאינסטינקטים שלי היו חריפים דיים כדי לשפוך מים ולכבות את האש שריצדה בתנור.

לשווא ביקשתי עזרה מעמיתי. חוץ מאחד או שניים בחדר ההגה, כולם היו אדישים לגורלי, גורלם ולגורל הספינה. רק ביטנם הדואבת עניינה אותם בהיותם חולי ים. לבסוף תפסתי את קופסת הברזל העיקשת הזאת ששימשה לבישול ולאפייה, וקשרתי אותה בחבלים לאחת הפינות במטבח, וכאן החלטתי קבל עם וועדה: 'זהו זה! טבחות באונייה זה לא בשבילי! תנורים חצופים לא ירדפוני יותר ויהי מה!'

הטלטולים באונייה היו חזקים למדי. היינו בלב לבו של מפרץ חיפה, כאשר התברר כי הספינה מתמלאת מים. תחושת חוסר אונים הציפה אותנו. הליל רד ושלחנו קריאה לעזרה. משחתת של האומות המאוחדות שעגנה במפרץ יצאה לקראתנו וגררה אותנו בחזרה לנמל. בבוקר הלכתי למשרד לבקש כי יעבירו אותי לסיפון. ביקשו ממני בכל לשון של בקשה להישאר במטבח, אך אני הייתי בשלי, ואכן למחרת התחלתי לעבוד כנער סיפון.

בתור טבח, החבר'ה תמיד חייכו אלי בתקווה להתפנק בחתיכת בשר עסיסית ועריבה לחיך או בעוגה חמה ומענגת שאך יצאה מן התנור, אך כאשר מדובר בנערי הסיפון, היתה להם נטייה להתעלל בחדשים, ובמקרה זה הייתי אני. השינוי ביחס מטבח לנער סיפון נפל עלי בהפתעה, אך למזלי הוא ארך זמן קצר בלבד. אנשי הצוות שמו לב, כי כוחי אינו נופל מכוחם, והידע המקצועי שלהם, כמו שלי, גם כן איננו מהמעולים. כך השלמנו והפכתי לאחד מהם.

בנמל סתמו את החור בתחתית הספינה ויצאנו שוב לדרך. כנער סיפון קיבלתי פקודה להכנס לארגז שרשרת העוגן, אשר קיבולו היה פחות ממטר מעוקב אחד. איש לא טרח להדריכנו, וכאשר הארגז התמלא בשרשרת המתקפלת מצאתי את עצמי חבוק בין מספר חוליות מברזל. בקושי יצאתי מהארגז מפאת חוסר מקום לתזוזה. צעקתי לכולם: 'זהו! אין מקום  יותר!' כתגובה, קרא הקצין לאחד המלחים להדריכני כיצד מסדרים את השרשרת בארגז.

במזג אוויר כמעט קיצי וים שקט שטה לה הספינה לאיטה. כולם נשענו על המעקה, מביטים בכרמל הנשאר מאחור ומתרחק. מסביב, שקט ושלווה. תוך כדי צפייה בעיר המתרחקת ניקינו את הסיפון, ולאחר מכן כל אחד הלך לו למשמרתו – מי לגשר ומי למכונה. כל עוד ראינו את חופי הארץ, הכל התנהל על מי מנוחות, ובשעה שנעלמו מעינינו, החלו הבעיות.

בין צוות הקצינים לא היה איש שידע לקרוא מפות ולנווט ספינה, כולל הקברניט והקצין. נזקקנו לעזרת צוער בן 17 אשר רק סיים את בית הספר הימי בחיפה. הוא היה היחיד שהבין, כי על מנת להגיע למרסיי יש צורך לשוט מערבה, אך לא היה בטוח בעצמו. הוא מעולם לא הפליג לפני כן, ולאחר הפלגת בכורה זו עזב את הים לצמיתות.

לאחר מספר ימים של שיט שקט פרצה סערה, והספינה נזרקה וטולטלה על ידי הגלים. חוסר הבטחון שנבע מאי ההתמצאות נתן את אותותיו בהרגשתם הכללית של אנשי הצוות, והדלק הלך ואזל.

בלילות נשלחתי לאתר אורות חוף. תחילה היה קשה לטפס על סולם החבלים, לעלות ולהיצמד לראש התורן, אך התרגלתי. הרוח השתוללה וניסתה להורידני בכוח, אך ללא הצלחה. הרגשתי היתה טובה על כך שהצלחתי להיצמד לתורן ולתקשר בו-זמנית עם הקצין התורן, כאשר קולותינו מנסים להתגבר על שריקות הרוח המשתוללת וצלילי הספינה הנאנקת. מדי פעם ראו עיני הבלתי מיומנות ניצנוץ כלשהו באופק, אך זו היתה תוצאה של תעתועי עיניים בלבד.

לפנות בוקר התקרבה אלינו ספינת דיג קטנה, ואחד הדייגים עלה לאונייתנו. האורח סביר לנו, כי אנו אי-שם בתוך מימיה התכולים של דרום איטליה. הקצין התווכח והתעקש כי מרסיי קרובה יותר, אך לבסוף השתכנע בצדקת הדייג. הים נרגע מעט, הדייג עזב, ואנו המשכנו לפי ההנחיות שקיבלנו, אולם רק לזמן קצר, כי המכונאי הודיע שהדלק הלך ואזל ונותר אך מעט.

מפרשים לא היו לנו. כיוונו את הספינה לעבר החוף, וליד אחד הכפרים מצאנו מצוף גדול אליו קשרנו אותה. היה זה כפר דייגים קטן עם מספר בתים ואוכלוסייה מעטה, ותושביו באו לקבל את פנינו. סידרנו, ניקינו ושיפצנו את הספינה, ולאחר התייעצות החליט הפיקוד לשלוח את המכונאי השלישי לרומא על מנת שייצור קשר עם החברה שתשלח דלק, בנוסף לשכרם של אנשי הצוות.

מספר ימים היינו עסוקים. חיכינו לדלק ולמכונאי, ולפתע הודיע קצין העגינה שהיה שם מטעם השלטונות על בואה של סערה. קשרנו את האונייה למצוף בחבלים נוספים. הרוח, הים והגלים החלו להתחזק ואנו על הספינה. הליל רד עלינו ועוצמתה של הסערה גברה. הספינה נאנקה וכמו שאפה להשתחרר מהחבלים ומשרשרת העוגן שהיתה קשורה למצוף.

הלילה רטובים על הסיפון והמתנו לנס. היינו חסרי אונים ללא דלק. אבזרים שונים השתחררו ממקומם והתעופפו על הסיפון. הרוח והגלים ניסו לתלוש אותנו בכוח ממקומנו, אך אנו נאחזנו בחלקי הספינה מבלי שידענו שהיא כבר מזמן נזרקה לחוף והיתה עלולה להתנפץ כל רגע.

החושך שרר סביב ולפתע ראינו כמעט לידנו אורות של מכונית ושמענו את קולו של המכונאי: 'חבר'ה, החזיקו מעמד! הגעתי עם דלק'. שמחנו, אך היה קשה לנשום לרווחה, כי ברגע שבקעה קרן האור הראשונה מצאנו את עצמנו עם הספינה על החוף, כשהיא עדיין מתנדנדת מעוצמת גלי הים האדירים שזרקו אותה לשירטון. בכל זאת הרשינו לעצמנו לשמוח על כך שהבוקר הגיע ושהגענו בביטחה לסופה של ההפלגה.

לא ניתן היה לרדת מהספינה. דייגי הכפר התארגנו על מנת לתת לנו עזרה. שלחנו את כל הציוד לחוף. הדייגים תפסו את קצהו האחד של החבל ואת הקצה השני קשרנו לספינה. התחלנו אט-אט לרדת מרחק עצום מהספינה תוך כדי היעזרות בחבל וללא חגורות הצלה. רטובים עד לשד עצמותינו נסחפנו לא פעם על ידי גל חוף אדיר מימדים. כך הגענו כולנו בשלום לחוף חוץ ממספר חבטות קלות שעשו את דרכם לגופינו הלאים.

עייפים ורטובים היבטנו במשאית המלאה בחביות דלק ובספינה התקועה בחול. בלב כבד נטשנו אותה ומרחוק היא נראתה כמו גוף ללא נשמה, אך בכל זאת שימשה לנו בית בימים האחרונים. המקומיים היו אדיבים והסכימו לאחסן אותנו בבתיהם. צוות קטן נשאר בכפר לגרור את הספינה לנמל הקרוב, והשאר, ואני ביניהם, נסעו לרומא בדרכם הביתה.

אוניית הנוסעים האיטלקית היפה נכנסה לנאפולי על מנת להורידני, ושם נשארתי כחודש ימים עד להחלמתי המלאה, ולאחר מכן שבתי ארצה. כל זה קרה בשנת 1948, ומאז צעדנו כברת דרך ארוכה בכל התחומים, כולל בתחום הספנות. ספינות העץ הקטנות הפכו לאוניות מתוחכמות ומודרניות, ונערי הסיפון הפכו לרבי חובלים ישראלים גאים, בעלי מקצוע מעולים ומבוקשים, הנושאים בגאווה את דגל ישראל על תורן ספינתם.